"... אחרי הלידה של הגדולה הייתי לגמרי לבד. הייתי ממש מהבוקר עד הלילה. זה ברמה שלא יכולתי להתקלח. לא יכולתי... בשנייה שרציתי לאכול היה הייתה בוכה כאילו היא הייתה ילדה מאוד מאוד טובה לעומת תינוקות אחרים היה יותר קל איתה מבחינת הפעילויות, היא לא הייתה עכשיו בכיינית כל הזמן, אבל היא תמיד גם.. את יודעת פעם ראשונה ואני איתה. אף אחד לא יכול לעזור לי לתת יד להחליף אותי. לתת לי רגע איך להתקלח"

"... הרגשתי בודדה ועצובה. אני לא... לא חושבת שהייתי בדיכאון כמוגדר כדיכאון. אבל הרגשתי נורא בודדה כאילו אני צריכה להתמודד לבד עם משהו שאני לא מכירה. ואומנם הולך לי טוב יחסית מבחינת הטיפול בתינוקת, אבל אני נשכחתי. ואני לא יכולה לעשות דברים הכי בסיסיים"

"... וואו, זה אפ אנד דאונים זה מאוד משתנה, זאת אומרת אני עוד פעם אני בן אדם מאוד אופטימי ורוב הזמן שלנו פה זה happy joy joy, אבל יחד עם זה את אחרי לידה ואני הנקתי בשלושת ההריונות שלי את שלושת הילדים שלי. והיה לי ימים שלא רציתי את אף אחד והיו לי ימים שרק תבואו, תבואו שהדלת תהיה פתוחה ושלא יפסיקו להגיע. והמצב הרגשי באמצע כזה, זאת אומרת, יש לי רגע שאני מרגישה טוב ואני מאוד רוצה להתקדם הלאה ויש לי רגע שאני רוצה את הלבד שלי ומרגישה לא טוב, וכבויה שנייה וצריכה להתכנס בעצמי"

"... וואי, הרגשתי זוועה. הרגשתי שדרסה אותי משאית בכל הרמות. אני לא יודעת איך להסביר את זה כאילו הרגשתי ש...אנחנו זרות קצת, כאילו אומנם מכירות, כי כאילו יותר בטן וכל הזה. אבל זרות. כי אני מכירה אותה, זה עוד לא התחברתי לחלוטין. כן דאגתי לה, אבל לא. לא יודעת כזה. אמרתי טוב, נחכה לראות גם כל השגרת חיים חדשה שהיא אפילו... כולם ציפו ממני לקבוע את הטון. ההורים שלי, המשפחה שלי. כשאני אומרת כולם, זה בני משפחה ובעלי כשבעצם.. לא היה לי טון לקבוע. אני הרגשתי שאני כאילו חייה פצועה. שרוצה ללקק את הפצעים שלה שיעזבו אותי בשקט. כזה, כאילו, וזה תסתדרו לבד...."

"... הכל השפיע עליי, השפיע עליי... התבאסתי על מה שקרה אחרי הבית חולים שלא טיפלתי בה. הרגשתי שחודש שלם אחרים טיפלו בה ולא רציתי שאולי זה נשמע מוזר. כאילו הדיסוננס אבל לא רציתי שיגעו בה מצד אחד... אבל לא היה לי ברירה אלא לתת אותה. והייתי רואה אנשים אחרים נוהגים בחום ובאהבה ומטוב ליבם, אבל לא כמו שאני הייתי מצפה או הייתי רוצה. ולא אהבתי את זה, לא יכולתי לסבול את זה. זה היה מעצבן. תסכול מאוד גדול זה שא' לא קיבלתי את האידיליה שלי ב' אני לא תפקדתי. הייתי בוכה. לא הרבה, אבל עם עצמי לא עם אנשים ולא על אנשים ולא וגם לא כשהילדה שלי, ביד שלי. הייתי יכולה נגיד לבכות אם אני לבד במקלחת כזה"

"... הרגשתי שלא מבינים אותי. כולם שמחים מאוד שיש תינוקת, כולם רוצים לבוא לבקר, אני לא רציתי שאף אחד יגיע בכלל. לא כיבדו את הבקשה שלי ובכל זאת הגיעו. הרגשתי שגם כאילו הכל, גם בבית חולים, את כאילו ברשות הציבור מה שנקרא. הרגשתי שהגוף שלי לא ברשותי. הרגשתי שכל בדיקה וכל זה.. זה כאילו... היא חייבת להיעשות, אפילו אם לא בא לי. כשכבר יש לי ילדה אז דברים מסביב קורים אפילו אם לא בא לי... הרגשתי בלי שליטה כזה. הרגשתי שאני לא. לא אחראית החיים שלי, הרגשתי שהגוף שלי בגד בי אחרי הלידה והרגשתי שאין לי כבר שום דבר דומה למשהו שיזכיר לי את החיים הקודמים שלי או את עצמי כאדם. הפכתי להיות.... אם נגיד בהריון, הייתי גוף שנושא עובר אז אחרי זה הפכתי להיות אמא. אז אני ברשות הבת שלי אני כבר לא ברשות עצמי. אני צריכה לטפל בה. לעשות הכל שיהיה בסדר, שיהיה לה טוב, שיהיה לה נעים שתהיה לה חוויה טובה, ובינתיים החוויה שלי הייתה מאוד מאוד קשה, מאוד לא נעימה ומאוד. מאוד לא טובה, לא יודעת איך לקרוא לזה אחרת"

"... קצת רכבת הרים. קצת רכבת הרים כאילו... כי לא הרבה מספרות לך כמה זה קשוח וכמה לפעמים זה יכול להיות מתסכל שאת כבר לא יודעת מה מציק לו ומה זה, מנסים להסביר כמה זה וואי, איזה כיף זה ואיזה חמוד הילדים, איזה כיף זה וזה...אבל יש גם צדדים קצת יותר קשוחים"

"...מיד אחרי הלידה אני כאילו...הרגשתי שעשיתי את זה כמו שרציתי למרות הכל... שכאילו למרות כל. כל. כל מה שהרופאים ואילו כל מה כאילו במהלך הלידה וזה בסוף. בסוף כן, באיזה שהוא מקום הייתי מספיק קשובה לעצמי ולגוף שלי. אבל אחר כך כאילו אחר כך, אחר כך, חזרו כאילו את סיטואציות, וברגע שהם חזרו לי לראש והתחלתי לחשוב עליהם אז אז הם קצת עשו לי, כאילו הם הורידו אותי"

"... הבכור היה בן שנתיים, שזה עדיין כאילו, פעוט קטנצ'יק וזה היה כפליים, לא יודעת ברמות אחרות של קושי הרבה יותר קשה מאשר עם ילד אחד. וגם הייתי חולה כל הזמן. לא יודעת. המערכת החיסונית שלי כזה ויתרה עליי והייתי חולה כל שבועיים הייתי עם חום של 40 מעלות וזה וכאילו כל פעם רציתי למות"